שנה חדשה עם מתכון לקינוח תפוחים מקורמלים, קרם דולסי, קרמל ושטרוייזל פקאן, וגם טעימות יין ושוקולד של ולרונה

קינוח חגיגי שיהיה כוכב ערב ראש השנה (צילום: שרון היינריך)
הימים שלפני ראש השנה בישראל, הם הימים הכי מרגשים בעיניי. כולם עסוקים בהכנות לקבלת השנה החדשה, או יותר נכון, בהכנות לארוחות החג העשירות, בקבלת החלטות לגבי מיקום הארוחה וכמובן שבמשלוח ברכות לשנה החדשה. כן כן, אני עדיין מהאנשים האלה שמאמינים שמשלוח ברכות שנה טובה בדואר (כשהוא מתפקד) זה הדבר הכי מרגש שיש. אין כמו לדעת שמישהו שאתה אוהב עומד לפתוח את תיבת הדואר ולקבל תזכורת שיש עדיין דבר כזה שנקרא כתב יד. ככה זה, יש דברים שהקידמה לא עושה להם טוב. בימים האלה, שלפני ראש השנה, אני מתגעגעת לתחושות ההתחדשות, לאפייה של עוגות הדבש והחלוקה שלהן למשפחה ולחברים ולריח התבשילים שעולה מכל בית בערבו של החג.

מעבר לתחושת החגיגיות הכללית, ראש השנה וחודש ספטמבר בכלל, מהווים עבורי ציון דרך אישי. ממש לפני 6 שנים, בחודש ספטמבר 2009 נולד הבלוג שלי Paris chez Sharon. הבלוג שהתחיל ברצון עז לכתוב ולשתף אתכם בחוויות הפריזאיות שלי, אז עוד כתיירת, הפך מהר מאוד לפרויקט חיים, לעיסוק המרכזי שלי ולגורם משמעותי שבגינו אני בפריז. לא מזמן, ציינתי 5 שנים בעיר האורות, תקופה מיוחדת ומרתקת, מרגשת ומלאה בתובנות מדהימות על החיים, על חלומות ועל היכולת שלנו להגשים אותם. 

מאז שאני בפריז, ארוחות החג שלי הפכו יותר מצומצמות, אין סביבן ויכוחים קבועים של היכן נעשה את החג, אין נסיעות ארוכות, גג כמה תחנות במטרו וגם אין את ההכנות הרבות שלפני. אני חייבת להודות, שדווקא הימים שלפני ארוחת החג הם הימים הכי נפלאים לדעתי. מדובר בימים של יצירתיות, של מחשבות, של בניית תפריטים ובחירת חומרי גלם, ימים של קריאת ספרי בישול, שיטוטים של שעות בכל מיני אתרי אוכל ובעיקר ימים של המון ציפייה לשנה נפלאה. כשעזבתי את ישראל ממש לפני החגים, הבהירה לי גלי, האחיינית שלי, שמעכשיו אין מי שיכין להם קינוחים. כמובן שהמתוקה הקטנה לא באמת חשבה שהיא תוותר ללא מתוק (הוא טעם החיים), אבל הייתה זו הדרך שלה להבהיר לי שזה לא תקין שאני עוזבת. בארוחות המשפחתיות, ובמיוחד בארוחות החג, התקיים טקס שלם סביב שלב הקינוח, הטקס הזה חסר לי :-)

עם קישוט שוקולד או בלעדיו, החגיגיות נשמרת (צילום: שרון היינריך)

אז החלטתי לעשות חג! לפחות להתכונן לחג, כמו שנהגתי לעשות בישראל, ורקחתי לכם קינוח מיוחד לראש השנה. בשנים האחרונות, ניתן לראות בישראל התפתחות מדהימה בתחום הכנת הקינוחים בבית, חובבנים רבים משקיעים שעות וימים בהכנת יצירות אמנות של ממש. לעתים לא ברור מי המקצוען ומי החובב, מכיוון שאני נמצאת המון ברשתות החברתיות, אני חשופה לכל ההתפתחות הזו והיא מרתקת אותי. אז בין כל היצירות שאני רואה, הקינוחים שהכי מתאימים לחג, לדעתי, הם קינוחים אישיים. בין אם קינוחי ביס, טארטלטים או קינוחי כוסות. כל קינוח שלא דורש מהמארח חיתוך והתעסקות עושה את העבודה.

הקינוח שרקחתי לכם הוא קינוח כוס (או בצרפתית ורין) המורכב משילוב טעמים ישראלי-צרפתי, המחבר בין חומרי הגלם המאפיינים את ראש השנה, לבין חומרי גלם המאפיינים את הפטיסרי הצרפתית המודרנית. הקינוח מורכב משכבות של תפוחים מקורמלים, קרם שאנטיי עם שוקולד דולסי (שוקולד בלונדיני של ולרונה), קרם קרמל מלוח, והוא מעוטר בקישוט של כדור שוקולד ובו פירורי שטרויזל עם אגוזי פקאן קראנצ'ים. מדובר בקינוח הדורש תכנון והכנה של כל שכבה בנפרד, אך המאמץ משתלם! השילוב של טעמי התפוח החמצמץ, עם הקצפת השוקולדית והקרמל המלוח פשוט מעולה. התוספת של השטרויזל פקאן, מקפיצה את הטעמים ומוסיפה גם מרקם קריספי מהנה. את רוב השכבות ניתן להכין יום-יומיים לפני החג, ולהרכיב את כל היצירה בבוקרה של הארוחה. אני עשיתי שימוש בכוס זכוכית מיוחדת, אך אפשר לעשות גם שימוש בצנצנות קטנות או בכוסיות פלסטיק קטנות.

ולכבוד ראש השנה, טעימות יין ושוקולד של ולרונה ביקב התשבי! שניים מבין המגיבים לפוסט זה עם ברכת שנה טובה, יוכלו להגיע ליקב תשבי בבנימינה לטעימות של יין ושוקולד ולרונה (הבחירה תהיה מתוך המגיבים כאן ובפייסבוק על הפוסט שיישא את הקישור של המתכון, בכל עמוד שיפורסם, ניתן להגיב עד 13.9.15)


קדימה לעבודה :-) (צילום: שרון היינריך)


קינוח תפוחים מקורמלים, קרם שאנטיי דולסי, קרם קרמל מלוח ושטרוייזל פקאן מסוכר
(מתאים ל 6 כוסיות/צנצנות קטנות)

חומרים:
תפוחים מקורמלים:
4 תפוחי גרני סמית מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות
1/4 כוס סוכר חום
1/4 כוס דבש
מיץ מחצי לימון
גרידת לימון מחצי לימון
50 גרם חמאה
4 כפות קלבדוס (לא חובה)

קרם שאנטיי דולסי:
400 גרם שמנת מתוקה
250 גרם שוקולד דולסי של ולרונה (קצוץ)
גרגרי וניל מחצי מקל וניל.

קרם קרמל מלוח:
200 גרם סוכר
200 גרם שמנת מתוקה
גרגרי וניל מחצי מקל וניל.
150 גרם חמאה רכה, חתוכה לקוביות
חצי כפית מלח פלור-דה-סל (למי שאין, ניתן להשתמש ברבע כפית מלח רגיל)

שטרוייזל פקאן מסוכר:
50 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
50 גרם סוכר דמררה
50 גרם קמח
30 גרם פקאן מסוכר קצוץ

קישוט שוקולד (לא חובה):
שוקולד מריר 66% ומעלה (אני עושה שימוש בגוואנחה 70% של ולרונה)

הכנה:
תפוחים מקורמלים:
בקערה מערבבים את כל החומרים למעט החמאה והקלבדוס.
במחבת גדולה ממסים חמאה, מוסיפים את תערובת התפוחים ומקרמלים עד לצבע הרצוי.
בסיום התהליך מסירים מהאש ומוסיפים קלבדוס. מצננים.

קרם שאנטיי דולסי:
בסיר קטן מביאים שמנת ווניל לסף רתיחה.
מניחים את השוקולד בקערה, יוצקים את השמנת על השוקולד.
ממתינים כמה שניות ומערבבים לקבלת מסה חלקה.
מכניסים למקרר ללילה.

קרם קרמל מלוח:
בסיר בינוני, מניחים סוכר ומבשלים עד לקבלת קרמל בצבע ענברי.
במקביל, בסיר קטן מביאים שמנת ווניל לסף רתיחה.
לאחר הפיכת הסוכר לקרמל, יוצקים את השמנת הרותחת לסיר הקרמל (תשומת לב! בשלב זה יש להיזהר משום שבמפגש של השמנת עם הקרמל המסה עולה למעלה. כדאי להסיר לכמה שניות את הסיר מהאש, על מנת שלא תגלוש).
מערבבים לקבלת קרם חלק, מוסיפים חמאה ומלח ומערבבים עד שהמסה חלקה. מצננים.

שטרוייזל פקאן מסוכר:
במעבד מזון עם להב פלדה, מעבדים את כל החומרים עד לקבלת פרורי בצק.
משטחים את הבצק על תבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים כ 12 דקות בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות.
מצננים ושוברים לחתיכות קטנות.

קישוט שוקולד:
1. מטמפררים שוקולד מריר (ראו הסברים כאן).
2. יוצקים את השוקולד המטומפרר לתבנית של חצאי עיגולים בקוטר 6 ס"מ.
3. ברגע שחצאי העיגולים מלאים בשוקולד, מנקים באמצעות שפכטל את שאריות השוקולד שנותרו בין השקעים.
4. כשפני התבנית כלפי מעלה, חובטים עם התבנית על השיש (ממש כך) כדי להוציא את בועות האוויר מהשוקולד.
5. הופכים את התבנית מעל הכלי עם השוקולד ומרוקנים את חצאי העיגולים מהשוקולד העודף. באמצעות דפיקה עם השפכטל על צידי התבנית. כך נשאר בעצם רק מעין כיסוי של שוקולד הצמוד לדפנות התבנית.
7. שוב מעבירים שפכטל על פני התבנית ומנקים שאריות. מניחים את התבנית כשפניה על נייר אפייה ומכניסים למקפיא.
8. מוציאים את התבנית מהמקפיא, בעזרת דפיקות קלות על השיש משחררים את חצאי העיגולים מהתבנית.
9. מחממים מעט מחבת, ובעדינות מניחים עליה שני חצאי כדורים לשנייה, מרימים ומחברים את שני הכדורים לכדור אחד.
10. באמצעות צנתר עם ראש עגול בגודל הרצוי, יוצרים חור בכדור - מחממים קלות את שולי הצנתר ונוגעים בכדור השוקולד עם החלק החם. המגע של הצנתר החם עם השוקולד יביא מיד ליצירת חור עגול בקוטר של הצנתר.
שומרים בכלי אטום עד להרכבה.

הרכבה:
1. מניחים בכל כוס שכבה של תפוחים מקורמלים.
2. מקציפים את קרם השאנטיי דולסי לקצפת יציבה, מעבירים לשק זילוף. מזלפים שכבה של קרם מעל התפוחים.
3. יוצקים שכבה של קרם קרמל מלוח מעל שכבת קרם השאנטיי דולסי.
4. מזלפים שכבה נוספת של קרם שאנטיי דולסי, וכן שכבה נוספת של קרם קרמל מלוח.
5. מפזרים פרורי שטרוייזל מעל שכבת הקרמל העליונה. אם הכנתם את קישוט השוקולד, ממלאים את כדור השוקולד החלול בשטרוייזל ומניחים אותו על הכוס/צנצנת, כמעין מכסה. אם מגישים את המנה עם כדור השוקולד, מציעים לאורחים לפזר את השטרוייזל על המנה.

שנה טובה חברים! מחכה לכם כאן גם בשנה הבאה :-)

שלכם
שרון

השילוש הקדוש: טארט-לימון ירוק-בזיליקום TARTE CITRON VERT BASILIC, המתכון של ז'אק ז'נה

ללא ספק טארט הלימון הטוב ביותר שטעמתי (צילום: שרון היינריך)
ז'אק ז'נה רוכן מעל הבצק הפריך הדק וממלא אותו בקרם לימון בזיליקום צהבהב. הוא מעביר את הפלטה מצד לצד ומיישר אותו עד לנקודה בה הוא מרוצה מהתוצאה. לאחר מכן הוא לוקח לימון ירוק ובעזרת פומפיה מגרר אותו מעל הטארט. גשם קל של גרידת לימון מתפזר על קרם הלימון בצורה מסודרת והטארט נשלח אל קומת הסלון-דה-תה. כל קינוח שמייצר ז'נה מוכן אה-לה-מינוט, אין קינוח שממתין לאורח, יש רק אורח שממתין לקינוח ומקבל אותו הכי טרי שיש. איכות חומרי הגלם מורגשת בכל ביס שיוצא מהמעבדה של גאון הטעמים הזה, אין צבעי מאכל, אין קישוטים וטכנולוגיות מתקדמות, יש רק אמונה בייצור ארטיזינלי, חומרי גלם מעולים וטריות.

מבחינתי טארט הלימון של ז'נה הוא הטוב ביותר שטעמתי בפריז, ובכלל. הבצק דק ופריך במידה מושלמת, קרם הלימון לא חמוץ מדי ולא כבד מדי ותוספת הבזיליקום היא פשוט הברקה ששמורה רק לאנשים יצירתיים כמו ז'נה. אפילו גרידת הלימון הירוק, שעל פניו משמשת כקישוט, מוסיפה טעם לימוני עדין שגורם לכל הטארט הזה להרגיש כמו עץ לימון רך ועדין שנמס בפה. אגב, באופן כללי אני לא מחובבי טארט הלימון, הוא מרגיש לי בדרך כלל כבד מדי, חמאתי מדי וברוב המקרים לא מאוזן. במקרה שלנו, מדובר באיזון מושלם של טארט, לימון ובזיליקום.

ז'נה מטפל בטארט שלו (צילום: שרון היינריך)


אחרי שהעלתי תמונה של הקסם הזה ברשתות החברתיות, קיבלתי פניות רבות לפרסום המתכון, הבטחתי ואני מקיימת :-)

טארט לימון ירוק ובזיליקום/ז'אק ז'נה
(רינג טארט צרפתי 24-26, או שלושה טארטלטים 8 ס"מ)

חומרים:
בצק:
175 גרם חמאה בטמפ' החדר
125 גרם אבקת סוכר
50 גרם אבקת שקדים
2 ביצים M 
חלמון ביצה M
גרגרים מחצי מקל וניל 
קורט מלח
310 גרם קמח רגיל

קרם לימון בזיליקום:
180 גרם מיץ מלימון ירוק (ליים)
קליפת לימון מגוררת מ 4 לימונים ירוקים קטנים (יש להקפיד לגרר רק את החלק הירוק)
20 גרם עלי בזיליקום
3 ביצים M
170 גרם סוכר דק (אם אין אז סוכר רגיל)
200 גרם חמאה חתוכה לקוביות

הכנה:
בצק:
1. במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה, סוכר ואבקת שקדים.
2. מוסיפים ביצים, חלמון ווניל וממשיכים לעבד.
3. מוסיפים את הקמח והמלח בפעם אחת ומעבדים רק עד לקבלת כדור בצק.
4. משטחים את הבצק בין שני ניירות אפייה ומכניסים לשעתיים למקרר.
5. מרדדים את הבצק לעובי 3 מ"מ אם מכינים טארט גדול, או 2 מ"מ אם מכינים טארטלטים.
6. קורצים עיגולים מהבצק בגודל המתאים לרינג או לתבנית הטארט/טארטלט כולל כיסוי הדפנות. 
7. מניחים את הרינג על תבנית מרופדת בנייר אפייה ומורחים אותו בחמאה רכה. מניחים את הבצק ברינג, כך שיכסה את התחתית ואת הדפנות. מסירים את עודפי הבצק. מומלץ מאוד להכניס את התבניות בשלב זה ללילה במקרר.
8. יום לאחר מכן מכניסים לתנור שחומם מראש ל 180 מעלות לכ 20 דקות, עד להזהבה. מצננים.

קרם לימון ובזיליקום:
1. בקלחת בינונית מערבבים את מיץ הלימון, קליפת הלימון המגוררת והבזיליקום. בקערה נפרדת טורפים ביצים וסוכר ויוצקים לקלחת. מניחים מעל אש קטנה ומערבבים ללא הפסקה כעשר דקות עד שהקרם מסמיך (חשוב לא לעבור את ה 85 מעלות, על מנת שהביצה לא תיקרש).
2. מסירים את הקרם מהאש ומעבירים אותו דרך שינוואה (או מסננת דקה) לכלי אחסון. שאריות הזסטים והבזיליקום ישארו במסננת והקרם יתקבל חלק.
3. מצננים את הקרם (לא במקרר) וממתינים עד להגעתו לטמפרטורה של כ 50 מעלות. בשלב זה מוסיפים את קוביות החמאה, ובעזרת מוט בלנדר טוחנים את הקרם לקבלת קרם חלק. 
4. מעבירים שוב את הקרם דרך השינוואה לקבלת קרם חלק לגמרי ללא גושי חמאה.
5. מעבירים את הקרם לכלי אחסון ועוטפים בניילון נצמד. על הניילון להיות במגע עם הקרם ולהיות צמוד לשטח הפנים שלו. מכניסים ללילה במקרר.

הרכבה:
ממלאים את הטארטים/טארטלים בקרם הלימון, מיישרים בעזרת פלטה.
בעזרת מגררת מגררים קליפה של לימון ירוק מעל קרם הלימון ומגישים.

ועכשיו תורכם (צילום: שרון היינריך)


ועכשיו תורכם לנסות! ממתינה לתוצרים :-)
שלכם
שרון

עוגת הז'רבו של סבתא ארז'י, נחמה וחצי בסוף עונת המשמשים

עוגת הז'רבו של סבתא ארז'י, הטובה ביותר שתטעמו (צילום: שרון היינריך)
יום שבת בצהריים, שמש חזקה של חיפה ואנחנו עם סבא בחוף השקט. שוחים אל הרפסודה שמוקמה לא רחוק מהחוף ומרגישים כמו פיראטים בלב ים. בדרך חזרה, צפים במים השקטים ואוספים אלמוגים מקסימים, אחרי כמה שנים ניקו את כולם מהחוף המיוחד הזה, חבל. ואז יש את הדרך הביתה, עם סבא. הדרך חזרה תמיד קצת עצובה, צריך להפרד מהים ומההשתוללות, אבל מצד שני סבתא מחכה בבית עם ארוחת צהריים שעד עכשיו אני יכולה להריח את הריח שלה. ההליכה מהחוף עד הבית הייתה לא קצרה, אבל תמיד ידענו ששכר קולינרי בצדה.

החלק הקשה ביותר היה ההגעה הביתה, ריח השניצלים ממלא את כל הבית והמקלחת קוראת לנו, לא אוכלים בלי מקלחת. שוטפים מעלינו את החול, כמה שיותר מהר, כל דקה שעוברת נראית כמו נצח והריח ממשיך למלא את כל החדרים. מי שלא בילה בוקר שלם בים, לא יודע "רעב של ים" מהו. התחושה הזו של המרחבים הפתוחים, האוויר והשמש, גורמים לדחף בלתי נשלט לאכול, והרבה. זהו, מתיישבים, שולחן קטן באמצע הסלון, סבא וסבתא אחד מול השני ואחי ואני גם. ממש כמו משחק רמי, אותו היינו נוהגים לשחק אחרי מנוחת הצהריים שלהם. סבתא מניחה את הצלחת הפשוטה עם ערימת השניצלים עליה במרכז השולחן ומביאה את סיר הפירה, ממנו יוצקת הר של פירה לכל אחד מאתנו. עוד קצת, אנחנו מבקשים, זה טקס קבוע כזה. אולי טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל אצלנו הן טוחנות מהר מאוד, ערימת השניצלים פשוט נשאבת כאילו לא הייתה. קשה לתאר את הטעם, את המרקם, את הריח, את הנחמה.

זהירות! זה ממכר כל כך (צילום: שרון היינריך)
ואז מגיע הקינוח, לא שיכלנו לנשום, אבל על קינוח של סבתא ארז'י לא מוותרים. שתי עוגות מככבות בדרך כלל על השולחן המרובע ברחוב הפרטיזנים בקרית אליעזר. הראשונה, זו שאחי היה יכול ליישר עד שלא היה מה, הייתה רולדת שוקולד פשוטה, אבל כזו שרק סבתא ידעה להכין. היא ידעה לעשות אותה בדיוק כמו שצריך, עוגת הספוג השוקולדית הייתה ספוגה במידה, הקצפת הייתה מושלמת והגנאש, הגנאש שלה היה בעצם הבסיס להבנה הקוסמית שלי גנאש מהו. והייתה גם את הז'רבו, מלכת העוגות ההונגריות, זו ששמורה רק למי שיש לו סבלנות אמיתית לעמוד במטבח ולבנות קומות על קומות של אושר.

הז'רבו מבחינתי היא לא פחות מנס, היא גורמת גם לקשוחים שביננו להתרכך. כמי שפחות מתחברת לחלק הקונפיטורי של המטבח, הרי שהשילוב של שכבות הבצק, האגוזים וריבת המשמשים עם גלזור השוקולד (כן גלזור! ושלא תחשבו אפילו להגיד ציפוי:-) ), הוא מפתיע ומושלם לדעתי. ריבת המשמשים הופכת למעין שכבה של זהב כתום ובשילוב עם אגוזי המלך מקבלת טעם שקשה להסביר. גם מי שלא חובב ריבות לא יוכל לעמוד בפניה. את הז'רבו חותכים לריבועים או למלבנים קטנים, משום שהיא מאוד מרוכזת ועשירה ויש הטוענים שביס ממנה מספיק לחלוטין. אז כל אחד והמספיק שלו, לנו הספיקו כמה וכמה וכמה מלבנים :-)

כשגדלתי, סבתא ארז'י הסכימה כמובן לתת לי את המתכון ומאז בכל פעם שאני רוקחת אותו, אני נזכרת בארוחות המעולות שלה אחרי הים, בשולחן הקטן ברחוב הפרטיזנים ובמבטא ההונגרי הכבד שאף פעם לא עזב אותה, והוסיף לז'רבו עוד טעמים. אז הנה, אחרי כמה סיורים קולינריים שעשיתי בפריז, למסיירים שגם בבית שלהם הכינו פעם ז'רבו, הבטחתי ואני מקיימת. המתכון לז'רבו הכי טוב שטעמתם בחייכם, תבדקו אותי.



ז'רבו של סבתא ארז'י
תבנית מלבנית או מרובעת

חומרים:
בצק:
500 גרם קמח רגיל
2 כפות סוכר
20 גרם שמרים (אפשר טריים משקית של שמרית)
250 גרם חמאה בטמפ' החדר (במקור עם מרגרינה, אבל אצלי אין מרגרינה במטבח)
1 ביצה M
2 חלמוני ביצים M

מלית:
שתי צנצנות בינוניות ריבת משמשים (משתמשים בערך בצנצנת וחצי)
200 גרם אגוזי מלך
12 כפות סוכר
גרידה מלימון אחד

גלזור שוקולד:
200 גרם שוקולד מריר משובח (אני עושה שימוש ב 67% מוצקי קקאו)
200 גרם חמאה בטמפ' החדר חתוכה לקוביות

הכנה:
בצק: במיקסר עם וו גיטרה, מערבבים את החומרים היבשים, מוסיפים את החמאה ומפוררים אותה עם הקמח. מוסיפים ביצים, מערבלים עד לקבלת בצק אחיד. עוזרים לבצק בלישה ידנית אם יש צורך. מחלקים לארבעה חלקים שווים, עוטפים כל אחד בניילון נצמד ומכניסים למקרר לחצי שעה.

מלית: מחלקים את האגוזים, הסוכר וגרידת הלימון לשלוש קעריות באופן שווה.

הרכבה:
1. משמנים ומרפדים בנייר אפייה תבנית בגודל 24X24 מחממים תנור ל 180 מעלות.
2. מרדדים עלה בצק לגודל התבנית, מניחים על נייר האפייה.
3. מורחים שליש מכמות הריבה על העלה, מפזרים שליש משאר חומרי המלית על הריבה (תכולה של קערה אחת מתוך השלוש שהכנו מראש). על תערובת המלית מניחים עלה בצק מרודד נוסף ומעליו שוב ריבה וקערית מלית. חוזרים על התהליך גם בפעם השלישית, עד שמגיעים לעלה הבצק הרביעי, אותו מרדדים ומניחים על שכבת המלית האחרונה. את העלה הרביעי משאירים חשוף.
4. דוקרים קלות את הבצק החשוף ומניחים לכמה דקות בטמפרטורת החדר לפני האפייה. מכניסים לתנור לכ 40 דקות, עד שהבצק זהוב. מוציאים מהתנור ומצננים.
5. ממיסים שוקולד בבן מארי, מסירים ממקור החום ולאחר שהשוקולד מתקרר קלות מוסיפים לו את החמאה. מערבבים עד להמסה. יוצקים על העוגה ומנערים קלות את התבנית לטובת יישור הציפוי.
6. מכניסים לקרור ליממה. חותכים לריבועים או מלבנים קטנים וטורפים :-)

ריבועים קטנים של אושר (צילום: שרון היינריך)

מי מנסה?
שלכם
שרון

UNE GLACE A PARIS יש לי גלידה הכי טובה

גלידה ונוגטין, לא צריך יותר מזה (צילום: שרון היינריך)
אני עומדת ליד ויטרינת הגלידות המתוחכמת, תור ארוך משתרך לאורכה של החנות והמוכרים משרתים כל אחד בסבלנות, למרות החום הכבד הגורם לכולם להיות קצרי רוח. כדורי הגלידה מהפנטים אותי, מזמן לא ראיתי כדורים של גלידה במלוא מובן המילה, עגולים, מושלמים. בדרך כלל, נוקטות הגלידריות העדכניות בשיטת ההעמסה, כלומר ממלאים גביע או כוס בכמה טעמי גלידה בצורה של גושים, או במקרים אחרים בצורה של פרח (רשת אמורינו המפורסמת באירופה). חלפו הימים בהם גביע הגלידה היה נראה ממש כמו בספרים, כזה עם שלושה כדורים מסותתים בצבעים שונים. המחזה הזה גורם לי להסתכל במשך דקות ארוכות על כפות הגלידה הכסופות המחליקות על פני המעדן הקר הזה. כמה גירופים של כף על פני גלידת הקפה וכדור עגול מבריק מגיח לעולם ומונח לו בתוך הגביע. מיד מוכנסת הכף לכיור קטן המהווה חלק מהויטרינה וזרם מים חמימים מנקה אותו מטעם הקפה.

הקניקול הגיע לפריז מוקדם מהמצופה, גל חום שכזה לא זוכרים גם זקני העיר, 39 מעלות במהלך חודש יולי הם לא עניין של מה בכך. בדרך כלל מגיעים הימים החמים כשהפריזאים שורצים להם על חופי נורמנדי או בריטני, והחום בבירה, איך נאמר, לא ממש מעניין אותם. היחידים הסובלים ממנו הם התיירים, הנאלצים לנסוע במטרו לא ממוזג שהטמפרטורה בו יכולה להגיע ל 40 מעלות בלי כל בעיה. אבל השנה, באופן חריג, גם הפריזאים צריכים להתמודד עם גל החום לפני שהם בורחים מהעיר. אז במקום אקלרים, טארטים ומקרונים, הגיעה שעתן היפה של הגלידות! הפריזאים והתיירים ממלאים את חנויות הגלידה הלא רבות שפזורות בעיר האורות וזה בדיוק הזמן לגלות לכם, היכן נמצאת הגלידה הכי איכותית בפריז, המיוצרת במגוון גדול של טעמים עם חומרי הגלם הטובים ביותר ובטכניקות מיוחדות השמורות רק לאמן אמיתי של גלידות.

גביעים על הקיר וגביעים אכילים (צילום: שרון היינריך)

UNE GLACE A PARIS, גלידה בפריז, כמה פשוט השם אותו בחרו עמנואל ריו ואוליביה מנאר למקום החדש שלהם, הממוקם ממש ממול לבוטיק המקרונים והשוקולד של פייר ארמה בלב רובע המארה השיקי. החנות החדשה כבר מושכת אליה קהל של פריזאים ושל תיירים, המוקסמים מטעמי הגלידה והסורבה המיוחדים הנמכרים במקום ומאיכות המוצרים. קצת קשה להסביר את זה, אבל גלידה, קצת לא נעים להגיד, לא באמת תופסת בפריז מקום של כבוד, עם זאת, המקום החדש הזה מוכיח שגם גלידה פריזאית יכולה להיכנס לפנתאון.

ריו הוא MOF של גלידות, בשנת 2000 הוא זכה בתואר הנכסף והוכתר כאחד מיצרני הגלידות הטובים ביותר בצרפת. התואר הזה ניתן לכל החיים, והוא נחשב לגולת הכותרת של אמני מלאכת היד, ממש כמו כוכבי המישלן לשפים של המסעדות. בניגוד לכוכבי המישלן, היתרון הגדול של התואר הוא העובדה כי הוא תואר לכל החיים, בדומה לתואר הסר באנגליה, כך שהמעוטר בתואר לא צריך להמשיך לרדוף אחריו בהמשך הדרך. המסלול של ריו, עד הגעתו לבוטיק הגלידות, עובר בנקודות רבות ומגוונות בעולם הפטיסרי. הוא גדל בבית בו ספג את אהבת המטבח מאמו ומסבתו וכבר בגיל צעיר מאוד נמשך לעולם הפטיסרי. ברזומה שלו השתתפות ב 25 תחרויות, כששיאן בשנת 1999, אז זכה בתואר אלוף העולם בפטיסרי, ובשנת 2000, כאמור זכה בתואר ה MOF.

הגשה בצורה מיוחדת של מגש עם טעמי גלידה מופרדים, למניעת ערבוב הטעמים (צילום: שרון היינריך)
וככה זה נראה לפני הטעימות (צילום: שרון היינריך)

בהמשך דרכו, עבד ריו בבית הספר לפטיסרי בלוואה שבפריז, שם גם הכיר את מנאר, שותפו לבוטיק הגלידה. קפה פושקין המפורסם היה התחנה הבאה, כן כן, השם מוכר לכם משום שהוא מופיע בשירו של ז'ילבר בקו "נטלי", אך בימים בהם נכתב השיר, הקפה עדיין לא היה קיים ורק בהמשך נפתח הסניף הראשון שלו במוסקבה. ריו היה אחראי על הפטיסרי של כל בתי הקפה והמסעדות של פושקין במוסקבה, ניו יורק ופריז, משרה אשר אפשרה לו לפתח את היצירתיות שבו ולהביאה לשיאים חדשים. אבל ריו שאף להגיע לגבהים נוספים, ובשנת 2012 הצטרף לשפית המופרסמת אן-סופי פיק שבשנת 2007 זכתה בתואר שף השנה, תואר שניתן עד אז רק לגברים. פיק, היא אחת השפיות הטובות בעולם, אם לא הטובה ביותר, היא נצר למשפחת פיק המפורסמת מאוד בתחום הקולינריה הצרפתית והעולמית, ובבעלותה מסעדות בולאנס, לוזאן ופריז. המסעדה המפורסמת ביותר היא זו הממוקמת בולאנס, והיא עוטרה בשלושה כוכבי מישלן כבר בשנת 1934. מאז עוטרה המסעדה לסירוגין בשלושה כוכבים או בשני כוכבי מישלן, כשבשנת 2007 הייתה זו אן-סופי שהחזירה למסעדה את כבודה והביאה לעיטורה בשלושה כוכבי מישלן, בהם היא מחזיקה עד היום. המסעדה של אן-סופי פיק נחשבת לאחת הטובות בעולם וככזו, הרי שמשרת השף פטיסייר בה נחשבת לנחשקת ביותר.

ואחרי..... (צילום: שרון היינריך)

אחרי קריירה מרהיבה בה רקח קינוחים למסעדות יוקרה ולפטיסרי עילית, החליט ריו לחבור למנאר, שף פטיסייר בעצמו, וביחד פתחו השניים ביוני 2015 את UNE GLACE A PARIS. הרעיון שעומד מאחורי המקום הוא גלידה איכותית, מחומרי הגלם האיכותיים ביותר, עוגות גלידה מיוחדות וסורבה במגוון גדול של טעמים. אין כאן קישוטים ולא ערמות של ירוק זרחני שקוראים לו גלידת פיסטוק. יש כאן צבעים טבעיים, נטולי מניירות של כוכבים וכדורים אמיתיים של גלידה. שתי ויטרינות מוצבות בתוך החנות, המעוצבת בצורה מודרנית ורגועה, בצבעים של לבן, תכלת ואפור. חדי העין יבחינו כי הטפט המודרני המצפה את הקירות, מורכב כולו מצורות של קורנטים (גביעים) של גלידה. על מדפים לבנים וארוכים מונחים הביסקוויטים והמרנגים המלווים את הגלידות, אותם ניתן לרכוש בשקיות לקחת הביתה.

גם העיצוב מרשים ביותר (צילום: שרון היינריך)

בקיץ הקרוב תוכלו למצוא מגוון טעמים של גלידות וסורבה במקום, כמו גם עוגות גלידה אותן ניתן לקנות ולקחת הביתה בשקיות קירור מיוחדות. את הגלידה ניתן לרכוש בקורנה (גביע וופל) או בכוסות בגדלים שונים. כמו כן, בקרוב יושק במקום מגש קטן ובו אפשרות לקומבינציה של 5 טעמים. הרעיון הזה נולד מתוך הרצון של ריו ומנאר לאפשר ללקוחות לטעום גלידה בטעמים מובחנים, מבלי שטעמי כדורי הגלידה יתערבבו האחד בשני. מבין טעמי הגלידה, מומלצים מאוד הוניל המעושן מהודו, המספק התרגשות אמיתית מטעם שונה ומיוחד של גלידת וניל. פיסטוק ופריחת הדרים הוא עוד טעם נפלא, המדגים בצורה מדויקת את חשיבות השימוש בחומרי גלם איכותיים. אחרי שתטעמו את גלידת הפיסטוק של ריו ומנאר, תבינו היטב את ההבדל בין מחית פיסטוק אמיתית, לבין מחית בטעם פיסטוק. גלידת הקפה היא אחת הטובות שטעמתי, והיא מיוצרת מקפה איכותי מאיתיופיה, הנקלה בבית קליה ארטיזנלי של אחד החברים של ריו, אחת ההברקות של ריו, המספרת גם את סיפורו כשף פטיסייר, היא גלידת המדוביק. עוגת המדוביק, היא אחת העוגות המפורסמות של קפה פושקין, בו עבד ריו, והיא עשויה משכבות של בצק רך, קרם של ריבת חלב, דבש כוסמת ועוד הרבה חומרי גלם עשירים. כהומאז' למדוביק, יצר ריו גלידה בטעם העוגה והיא אחת הטובות המוצעות במקום.

מובטחת לכם חוויה, לא רק בקיץ (צילום: שרון היינריך)
בתחום הסורבה, הצליח ריו להפתיע גם אותי, כמי שפחות מתחברת לתחום הגלידות נטולות השמנת והקרם. הסורבה של ריו עשוי בצורה כזו שהוא נשאר יציב לאורך זמן ולא הופך מיד לשלולית צבעונית בטעם של פרי. בין הטעמים המעולים שטעמתי, לימון עם וניל, שנרשם כאחד המרעננים ביותר; תפוז גזר וג'ינג'ר, המהווה את ההפתעה הגדולה ביותר בתחום הסורבה, שילוב הטעמים הזה הוא אחד המיוחדים שטעמתי. גם הפטל ודובדבני הגריוט היו מעולים.

ריו ומנאר מבטיחים לחדש את הטעמים על פי עונות השנה, כך למשל, בחורף יותאמו טעמי הגלידות למזג האוויר ואחד הטעמים שיככבו יהיה גלידת הערמונים (אגוזי החורף הכל כך מפורסמים באירופה). השניים מבטיחים עוד הפתעות שכרגע נשארות חסויות במעבדת הייצור, הולך להיות קיץ קר וחורף חם.

יש לי גלידה הכי טובה (צילום: שרון היינריך)


UNE GLACE A PARIS
15 Rue Sainte-Croix de la Bretonnerie
75004 Paris
מטרו: HOTEL DE VILLE
שעות פתיחה: כל השבוע, 10:00-22:30

שלכם
שרון

זה לא כפכף, זה טארט! קינוחי הקיץ של PARIS

זה לא כףכף, זה  טארט (צילום: שרון היינריך)
גל חום כבד פוקד את עיר האורות, מוקדם מהרגיל. המטרו הופך לסאונה אחת גדולה ואין לאן להמלט. על מזגנים לא שמעו כאן והמקום היחיד אליו אפשר לברוח הם הסופר מרקטים או חנויות השוקולד והפטיסרי. הצרפתים ממשיכים ללכת עם חליפות ועניבות, ולעתים נדמה לי שהם פשוט בנויים בצורה שונה, אחרת לא ברור לי איך אפשר לשבת במטרו שבו מגיעות המעלות ל 42, עם חליפה, עניבה ובלי שום אגלי זיעה ועוד לקרוא בנחת את העיתון היומי. ככה זה באירופה, אף אחד לא יזיז לצרפתי את הגבינה, כלומר את החליפה, שלו. גלי החום בדרך כלל חולפים אחרי כמה ימים ואז חודר אוויר קריר ומחזיר את העיר למצב האידאלי שלה בעונה הזו. עם זאת, גל החום של 2015 מגיע מוקדם מבחינה קלנדרית, הוא ארוך מהרגיל והוא מביא עמו גם בשורות קולינריות, שהגיעו השנה עוד לפני הגעת הקיץ האמיתי.

באוגוסט, בורחים הפריזאים מהעיר וסוגרים אותה לחודש שלם. ממש ככה, ואל תגידו שלא אמרנו. רוב העסקים הפרטיים פשוט סוגרים את דלתותיהם למשך שלושה שבועות עד חודש, זה קצת קשה לנו להאמין, אבל זה באמת כך. בשווקים כבר נמכרות החולצות המיוחדות של החופשות, אלה עם הפסים הכחולים המכונות בשפת האופנה חולצות מרינייר MARINIERE (בעבר היו אלה חולצות שלבשו חיילי הצי הימי) והשיחות המקובלות ביותר בין חברים הן בנושא יעדי החופשה הנבחרים. ממש עוד מעט, ימלטו כולם אל החופים, לריביירה, לנורמנדי או לבריטני וכן, גם לתל אביב.

טילונים של אקלרים אצל כריסטוף אדם (צילום: שרון היינריך)

מכיוון שהפרזיאים לא נמצאים בעיר בחודשי הקיץ, הרי שגם מבחינה קולינרית מורגשת ירידה. זה לא שאין מה לאכול, בכל זאת אנחנו בפריז, אבל מקומות רבים נסגרים וצריך להסתפק במה שיש (שגם זה לא כזה נורא). ועד שכולם נעלמים, מנסים בבוטיקי הפטיסרי לייצר קולקציות המתאימות לעונה החמה. ממש כמו מעצבי אופנה, יוצרים השף פטיסיירים מדי כמה חודשים קולקציות עונתיות המתאימות למזג האוויר ולחומרי הגלם אותם ניתן למצוא בכל זמן נתון בשוק. מכיוון שצרפת היא מדינה קרה בחלק גדול מהשנה, הרי שחודשי הקיץ הם גם שעתן היפה של הגלידריות הפרזיאיות. כאן המקום לציין שעיר האורות היא לא ממש עיר של גלידה, שהרי לא באמת יש ביקוש לגלידה כשקר. כחלק מקולקציות הקיץ של הפטיסרי, ניתן למצוא גם גלידות מיוחדות של שף פטיסיירים, המנסים לצאת מעט ממסגרת קולקציות הקינוחים הקלאסיים ומאפשרים ללקוחות שלהם ליהנות ממתוק ואיכותי גם בחודשים החמים.

הנה כמה המלצות לקינוחי קיץ שכדאי לכם מאוד לנסות בביקור הקרוב בפריז:

בניגוד לכמות האדירה של פטיסרי ושוקולטרי שניתן למצוא בעיר האורות, הרי שכמות הגלידריות בפריז קטנה הרבה יותר. ניתן למצוא פה ושם גלידות טובות, אם בחנויות פרטיות ואם ברשתות שהגיעו מאיטליה, אבל מדובר בתחום הרבה פחות מפותח מתחום הקינוחים הצרפתיים, למשל. אחת הגלידות המפורסמות ביותר בפריז היא גלידת BERTHILLON השוכנת באיל סאן לואי, אותה גלידה המוזכרת בכל מדריך תיירים, בכל שפה, וכל תייר מרגיש צורך לפקוד אותה. האמת היא שהגלידה של ברטיון טובה מאוד, אבל לא כזו שתגרום  לכם לחשוב שמצאתם את המלוכה.

כמי שרגילים לגלידות מעולות אותן ניתן למצוא בארץ הקודש, הרי שדי קשה להרשים אותנו עם המעדן הקר הזה, אבל יש כמה גלידריות בפריז שכן מצליחות לגרום לי להתרגשות. את GROM פגשתי במקרה, במהלך אחד הסיורים הקולינריים שלי. באחד האזורים הכי מקסימים בפריז, ברחוב סיין, בואך רחוב בוסי הכל כך פריזאי, ראיתי תור של אנשים. כשגרים בפריז, מבינים שתור אומר שיש כאן משהו טוב, שהרי אם לא, למה להמתין? אחרי הסיור שבתי על עקבותיי וגיליתי את אחת הגלידריות הכי טובות בפריז.

גרום היא רשת איטלקית שהחלה את דרכה בשנת 2003 בעיר טורינו שבאיטליה. הגלידרייה הצעירה חרטה על דגלה "לעשות גלידה כמו פעם". ללא חומרים משמרים, ללא צבעי מאכל וללא כימיקליים מיותרים. כל חומרי הגלם בהם עושים שימוש הם ברמה הגבוהה ביותר וחלקם אף גדלים בחוות MURA MURA האורגנית, אותה הקימה גרום בשנת 2007. כיום גרום היא כבר רשת המונה עשרות סניפים בהם מייצרים גלידה איכותית ביותר במגוון רחב של טעמים, בנוסף, בשנת 2013 החליטו ברשת להתפתח גם לכיוון האפייה, ויצרו ליין חדש של מוצרים נלווים לגלידה כמו עוגיות מיוחדות, גביעים קרוקנטיים במיוחד ועוד.

גביע גלידה ולידו גביע קצפת, חייבים לטעום את הפיסטוק (צילום: שרון היינריך)

כשתגיעו לגרום לא תראו ערמות ענקיות של גלידה צבעונית עם שברי עוגיות שמקשטים אותה מלמעלה. כן, זה אולי יפה, אבל זה לא נכון. כדי לשמור גלידה בטמפרטורה נכונה, בגרום דואגים לאחסן אותה קום-איל-פו (כמו שצריך) בתוך מיכלי מתכת כסופים השתולים בתוך שקעים בטמפרטורה הנכונה לגלידה. כל מיכל מכוסה במכסה ששומר גם כן על טמפרטורת המוצר ורק כאשר יש צורך, פותחים את המיכל. מבחינת גרום המייק-אפ הוא לא העניין, אלא הטעם ואיכות חומרי הגלם. הטעמים האהובים עלי הם הפיסטוק העשוי מפיסטוק ירוק מושלם ומפיסטוק MAWARDI. קשה לתאר את הטעם הזה, אבל הוא לא קרוב לשום גלידת פיסטוק שטעמתי בחיי. אפילו שביב של טעם מלאכותי לא תרגישו כאן, הגלידה עשויה ממחית אמיתית של פיסטוק והצבע שלה בהתאם. לא ירוק זרחני המוכר לנו כל כך מגלידות באיכות ירודה, אלא צבע פיסטוק עמוק, כזה שרואים ומרגישים שלא חיזקו אותו בצבעים ובתמציות טעם. טעם נוסף שמומלץ מאוד לנסות הוא הקפה אספרסו שמרגיש ממש כמו כוס קפה רק במרקם של גלידה משובחת. ה CREMA DI GROM הוא אחד הטעמים המיוחדים שטעמתי, עשוי מקרם ביצים עם ביסקוויטים ושוקולד צ'יפס. מעדן אמיתי שקשה להפסיק לאכול.

גם חובבי הסורבה והטעמים הקלילים יותר יוכלו להתענג על מגוון גדול של טעמים, כשהיופי הוא שבכל עונה מתחלפים טעמי סורבה הפירות, דבר המבטיח את טריות חומרי הגלם. אגב, אם אתם מגיעים לפריז בחורף ,תוכלו לטעום שוקולה שו (שוקו חם) על פי מתכון של גרום, בכמה טעמים.

81 rue de Seine
75006 Paris
שעות פתיחה: שני עד רביעי 12:00-23:00, חמישי עד שבת 12:00-24:00, ראשון 11:00-23:00
מטרו: ODEON או MABILLON

כפכף פיסטוק ודובדבני אמארנה של ארנו לארר (צילום: שרון היינריך)

זה לא כפכף, זה טארט ARNAUD LARHER
אחד הדברים החביבים עלי הוא העובדה שבכל פעם שאני מגיעה לפטיסרי השונות, וזה קורה כמעט בכל יום, אני מוצאת מוצרים חדשים. הנפש היצירתית של אמני הפטיסרי לא נחה לרגע, והויטרינה שלהם דינמית מאוד. לא אחת קרה לי שהגעתי לבוטיק פטיסרי נחשב פעמיים או שלוש באותו השבוע, ומצאתי מגוון שונה של קינוחים בויטרינה. זו בדיוק התוצאה של עבודה עם חומרי גלם טריים בלבד ועם רצון ליצור ולהמציא את עצמך בכל יום מחדש. כמובן, שלכל שף פטיסייר יש גם את הקינוחים הקבועים שלו, אותה סדרת BASIC שנמצא בכל פעם בה נכנס לחנות שלו, אבל לצדה נמצא גם תמיד קינוחים עונתיים המתחלפים בקצב מעורר השתאות.

אחת מקולקציות הקיץ הכי מיוחדות ויצירתיות בהן תוכלו לנגוס בפריז, היא קולקציית ה TONG, כפכפי האצבע, של ארנו לארר. כן כן, קראתם נכון, לארר היצירתי, שנושא את תואר ה MOF, אותו תואר הניתן אחת לארבע שנים לבעלי מלאכת היד הטובים ביותר בתחומם, החליט ללכת על הסוף. במקום לייצר עוד קינוח עם פירות הקיץ, החליט לארר להעניק לקינוחים לוק אחר לגמרי שלוקח אותנו הישר אל חוף הים. לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי בדרך כלל הקינוחים בויטרינה של לארר מאוד מפונפנים וקלאסיים, והקולקציה הקיצית הזו מביאה אל הויטרינה קלילות, הומור ומשב רוח רענן של חופי הים בנורמנדי.

הרעיון הוא שימוש בתבניות של כפכפי אצבע, של יצרנית התבניות לשוקולד PCB המפורסמת. לארר, פיתח את רעיון התבנית, ובמקום לעשות שוקולד בצורת כפכף, הוא יצר בעצם טארטים בצורה של כפכפים אותם ניתן למצוא בבוטיקים שלו בארבעה טעמים. כל טארט מכיל שכבה של בצק פריך משובח ומעליו קרמים שונים המתאימים לעונה החמה.

חגיגת צבעים וטעמים, וכמה יצירתיות...(צילום: שרון היינריך)

הטונג האהוב עלי הוא LOULOU, ואם אתם חובבי שוקולד כמוני, אתם לא רוצים לוותר עליו. שילוב של בצק פריך עם וניל, גנאש שוקולד מריר משובח עם פטל וחומץ בלסמי לבן. המרקם הפציח של הבסיס עם גנאש השוקולד המריר הדחוס, פשוט מושלם. אגב, הטארט הזה מככב גם בעונות אחרות בויטרינה, אך בצורה עגולה קלאסית. מכיוון שהוא כל כך אהוב על לקוחותיו של לארר, הרי שהאחרון החליט להכניס אותו לפנתאון כפכפי האצבע. גם ה CHLOE הרשים אותי מאוד, שכבה עדינה של בצק פריך עם וניל, מעליה קרם של פיסטוקים מעולים מסיציליה עם דובדבני אמרנה, ונאפאז' של דובדבנים בליווי שטרוייזל שקדים שמעטרים את כל הקסם הזה.

אם אתם חובבי לימון, תוכלו להתענג על ה CITRON שהוא בעצם עוד קלאסיקה צרפתית שקבלה צורה אחרת. לארר לוקח את טארט הלימון המפורסם והופך אותו לקינוח קיצי יפה ומרענן. עוד באגף הלימוני, תוכלו לטעום את ה VIRGIN MOJITO העשוי בצק פריך עם וניל, קרם עשיר במיץ של ליים ונגיעות של נענע בציפוי מרשמלו מוחיטו. לדעתי, מדובר באחת ההברקות של לארר. טארט מקסים ביופיו, מרשים ברעננות שלו וטעים ביותר. אז מי נוגס בכפכף?

93 rue de Seine
75006 Paris
שעות פתיחה: ראשון 10:00-19:00, שלישי 14:00-19:30, רביעי וחמישי 10:00-19:30, שישי ושבת 10:00-20:00
בחודש אוגוסט החנות סגורה בימים שני ושלישי.
מטרו: ODEON או MABILLON


טילון אקלר L'ECLAIR DE GENIE
ממש כמו ארנו לארר, גם אצל כריסטוף אדם, גאון האקלרים, מככבת בחודשי הקיץ קולקציית קינוחים מיוחדת מאוד. אדם, הוא אחד השף פטיסיירים המוכרים בצרפת, שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו במעדניית העילית FAUCHON. לאחר שעזב את פושון, החליט אדם לפתוח חנות קונספט המתמחה רק באקלרים. אדם מלהטט באקלרים ועושה בהם ככל העולה על רוחו, הוא יוצר קולקציות מרהיבות של מילויים וציפויים ומפתיע בכל פעם מחדש.

המותג של אדם, משתייך בעצם לגל חנויות המונו-פרודקט שפקדו בשנים האחרונות את פריז. המונח הזה מתייחס לחנויות בהן ניתן למצוא מוצר אחד, עליו עושים וריאציות רבות. כשמדובר בחנות שכזו, הרי שיצירת קולקציית קינוחים לקיץ מורכבת עוד יותר, משום שמנעד האפשרויות מצומצם, מבחינת סוג המוצר. אבל את היצירתיות של אדם, לא באמת ניתן להגביל, והשנה ניתן למצוא אצלו קולקציה מעולה של גלידות אקלר - ECLAIR GLACE.

טילון אקלר, מה עוד צריך הבן אדם בקיץ? (צילום: שרון היינריך)
הפעם, החליט הגאון להחזיר אותנו לילדות, עם קינוחים הנראים ממש כמו גלידת טילון. בתוך קונוס מקרטון, מניח אדם אקלר ממולא בגלידה בטעמים שונים עם ציפויים מיוחדים היוצרים שילובי מרקמים נפלאים. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי הרעיון הזה מקסים. מה יכול להיות טוב יותר משילוב של בצק רבוך, עם קרם במרקם של גלידה וציפוי של שוקולד? קחו למשל את הוניל פקאן, שילוב של אקלר ממולא בקרם גלידת וניל ממדגסקר, פרלינה שקדים ופקאן, ציפוי שוקולד לבן עם וניל ועל כל זה אגוזי פקאן מקורמלים. רק מהתיאור הגלידה נמסה לי.

עוד טעם נפלא הוא הקרמל המלוח, שבגרסא המקורית שלו, ממוצב כרב המכר של ויטרינת האקלרים. אין אחד שלא מתמוגג מהטעם של הקרמל עם החמאה המלוחה ואם מקבלים את זה בטמפרטורה של גלידה, זה בכלל מעדן. אז כאן בוחר אדם לשלב בין קרם גלידת קרמל עם קולי של קרמל מלוח, ציפוי שוקולד חלב של חברת ולרונה ושבבי קרמל. מדובר באחד מקינוחי הקיץ האהובים עלי בפריז ואני ממליצה לכם בחום לא לוותר עליו.

אם אתם חובבי פירות, תוכלו ליהנות מהשילוב המשובח של אקלר עם סורבה פטל ושוקולד לבן, כמו גם מסורבה של פסיפלורה בשילוב פטל ושוקולד לבן. בין הטעמים המוכרים יותר תמצאו את הפיסטוק והשוקולד, גם הם נהדרים ומתאימים למי שפחות מעוניין להעז בימי הקיץ.

לרשימת הסניפים

שלכם
שרון

שעת תה עם נסיכים במלון PRINCE DE GALLES - סדרת פטיסרי המלונות

שעת תה קייצית, מלון פרינס דה גל (צילום: שרון היינריך)
הקיץ מתגנב לו לעיר האורות. הימים ארוכים, ארוכים מאוד, לעתים נדמה שאת האורות של עיר האורות ניתן לראות רק אחרי 23:00. עד השעה עשר בלילה, עדיין יש אור ולמרות שעברנו כבר את היום הארוך ביותר בשנה, התאורה הטבעית לא רוצה להכבות לה. כן, זה בהחלט כיף גדול, אין כמו עוד שעות של אור טבעי, גדות הסיין מתמלאות בצעירים עם יין זול, גבינות ולעתים גם גיטרה, וריח הוואקאנס נישא באוויר. אנחנו עוד נשלם על זה בחורף...אבל בנתיים  LA VIE EST BELLE.

שעות אחר הצהריים המוארות, מביאות אותי אל פינות חמד חדשות והיום הארוך, גורם לי לרצות לטרוף את העיר. כן, חמש שנים שאני כאן, ואני עדיין מרגישה שאני יכולה לגלות אותה בכל יום מחדש. בימים הארוכים האלה, שעות אחר הצהריים הן החמות ביותר ולכן טקסי התה המסורתיים הופכים פחות רלוונטים, אלא אם כן מדובר בשעת תה קר! וכן, יש כזאת. לפני כשנה השקתי כאן סדרה מרגשת של פטיסרי מעולות במלונות יוקרה. על הקונספט המרתק הזה, תוכלו לקרוא בפוסט וגם בספר שלי "הפטיסרי הטובות בפריז-מדריך לבוטיקי עוגות ומתוקים". ובזמן שאתם שוקעים בכורסא המלכותית שבלובי המפואר, הנה המלון החדש שלנו בסדרת פטיסרי המלונות, מלון פרינס-דה-גל המפונפן.


גינת המלון, ביום נעים מומלץ מאוד לשבת כאן לשעת תה (צילום: שרון היינריך)
מוכנים לפיקניק חמישה כוכבים? (צילום: שרון היינריך)
הפרינס שלנו נמצא ברחוב GEORGE V באחד הרובעים הכי יוקרתיים של פריז, הרובע השמיני, ממש בסמוך לשדרות השאנז אליזה. רחוב ג'ורג' החמישי ידוע מאוד בקרב חובבי מותגי האופנה היוקרתיים ולא סתם בכניסה אליו ממוקם אתר העלייה לרגל של לואי וויטון. אבל הרחוב הזה הוא לא סתם יוקרתי, אלא יש לו תפקיד חשוב ביותר, בהיותו מהווה את אחת הצלעות של "משלוש הזהב" TRIANGLE D'OR של הרובע השמיני. המשולש הוא כינוי שניתן למתחם הכלוא בין הרחוב שלנו, רחוב MONTAIGNE בו נמצאות כל חנויות האופנה העילית, כמו גם מלון פלאזה אתנה היוקרתי שגם בו טעמנו (אתם ואני) לאחרונה את שעת תה היוקרתית, ושדרות השאנז אליזה. שלושת הרחובות הללו יוצרים ממש צורת משולש שבו חיו משפחות המעמד הגבוה שהגדירו לעצם אזור תחום, המסמל את מעמדן, ובו חנויות יוקרה ועסקים השייכים לעולם ה LUXE.

החלטתי לפקוד את המלון דווקא בימים החמים האלה, בזכות שעת התה המיוחדת שלו FROZEN TEA TIME. הקונספט הזה של שעת תה קרה קרץ לי מאוד, שהרי בדרך כלל שעת התה היא  טקס מסורתי מאוד, הכולל באופן מתבקש שתיית תה חם (והרבה!), אכילת כריכים קטנים, סקוונס ומיני מתוקים. בפרינס-דה-גל, החליטו ששעת תה אפשר לקיים גם בימים חמים ולכן התאימו את התפריט שלהם לטמפרטורות גבוהות.


ראשית, מגיעים המשקאות (צילום: שרון היינריך)

אני נכנסת למלון, וכמו בכל מלון המכבד את עצמו, מקבלים את פני עובדי המקום בחיוך רחב, כאילו הרגע ירדתי מאחת הסוויטות. אני כל כך אוהבת את התחושה הזו של עושר לרגע :-) אני מגיעה אל אחד ממתחמי האוכל של המלון, הלא הוא BAR LES HEURES המורכב ממתחם פנימי ומפטיו מקסים, אליו אני מובלת על ידי המארחת. אחרי התרשמות מיפי העיצוב האנגלי של המקום, בשילוב עם חברת בנטלי, אני מזמינה את ה FROZEN TEA TIME. אני בוחרת לי במקום תה חם את המשקה (האלוהי) שיגיע ממש עוד מעט, שהוא בעצם סוג של קוקטייל קר ללא אלכוהול, אם תרצו, תה קר אבל הכי רחוק ממה שאנחנו מדמיינים כתה. שאר מרכיבי שעת התה מובנים בתוך התפריט, כך שאין צורך לבחור מביניהם (מזל!).

ראשית, מגיעים אל השולחן המשקאות, סלסלה מקסימה ובה שני בקבוקי זכוכית עם מילקשייק וניל, תותים ופיסטוק. הבקבוקים הם כאלה המזכירים את בקבוקי החלב של פעם, שהונחו ליד דלתות הבתים (מי אמר אלכס חולה אהבה?) והמראה שלהם בתוך הסלסלה, משובב נפש. עם המילק שייק מגיע הקוקטייל שלי, כוס זכוכית גדולה, בצבע אדום שקוף ובו פירות ששוחים בתוך המשקה, כאילו הניחו כל אחד במקום מדויק. לרגע חשבתי שהפטל איננו אמיתי, אבל הוא כן, בדקתי.  המשקה שהזמנתי מורכב מחליטת לימון, מיץ חמוציות, סירופ של סיידר ווניל, קינמון וסירופ מייפל. אוי כמה שזה מרענן וטעים! שילוב מדהים של מתיקות, חמיצות ותבלינים, פשוט יצירת אמנות. המילק שייק גם נפלא, לא מתוק מדי ולא כבד מדי כמו שמילק שייק יכול להיות, מוקצף היטב ומרענן כמו שרק מילק שייק יודע.


כיאה לשעת תה אמיתית, גם מנות קטנות מלוחות מגיעות לשולחן (צילום: שרון היינריך)


וכך נראה השולחן לפני שצללנו אל האושר הזה (צילום: שרון היינריך)

ואז מגיעה עוד סלסלה עם מאפים המונחים בה כמו אבנים טובות, צלוחית עם ריבות צבעוניות וגם קופסת תכשיטים שקופה בה מונחים היהלומים המלוחים. השולחן לובש צורה של פיקניק פריזאי אמיתי, רק חסרה מפה משובצת, בקבוק יין חלוץ ודשא של גני לוקסמבורג. האווירה שמצליחים לייצר בפרינס מקסימה ונעימה, וממש מרגישה כמו שעה קלה בטבע, בלב האזור הכי לא טבעי של פריז.

אני נגשת למשימת טעימת המלוחים, למרות שהמתוקים המדהימים בצורתם כל כך קוסמים לי. בתוך הקופסא השקופה מונחים 4 חטיפי אצבע קטנים, האחד יותר טוב מהשני. פחזנית קטנה מלוחה ממולאת בגבינת עזים ובצנון; כריך קטן של סלמון ומלפפון; נבט (לחמניה קטנה) עם קרם אפונה ירוקה ובריוש עם חזה ברווז, פירה תירס ופופקורן. מה אני אומר לכם, הייתי מוכנה לאכול עוד הרבה כאלה...אבל הם נגמרו כל כך מהר. כל ביס היה מושלם ומעודן, קשה לבחור מה אהבתי יותר משום שטעמתי את כולם בשקיקה (למעט זה עם הברווז) וכל אחד מהם גרם לי לרצות עוד. אם הייתי חייבת לבחור, היה זה הנבט עם פירה האפונה, הברקה מעולה של השף.


ואז מגיעה הסלסלה והחגיגה האמיתית מתחילה (צילום: שרון היינריך)

העבודה מחייבת, עוברת למאפים, שלושה במספר, המלווים בריבות ובכוסיות זכוכית קטנות עם מרמלדה של לואיזה וקרם פרש עם סוכר מוסקבדו, המאפים מונחים להם בסלסלה מקסימה אחד ליד השני, ארוזים בנייר עטיפה וקשורים בסרט. כן, המראה לא פחות חשוב מהטעם ובמראה מקבלים בפרינס דוז פוואה. ראשון, נכנס אל פי ביס מבריוש התותים וקרם מוסקבדו, לא יאמן כמה שהדבר הזה טעים. כל כך עסיסי ועדין, לא מתוק מדי ועשיר בטעם של תות טרי. לאחר מכן אני עוברת לביס מהבריוש הרך עם האפרסקים והשקדים ואני נמסה. קודם כל, מניפת השקדים הפרוסים הקלויים שמונחת עליו, גורמת לי להרגיש כמו בחנות פרחים ואז הטעם, אוי הטעם כמה עדין ומאוזן והבריוש כל כך רך ואוורירי, ממש כמו שצריך להיות. אני מקנחת עם עוגת הלימון עם נגיעות המרנג מעליה, פשוט מעדן, עשירה בטעם ובניחוח לימון וכל כך עסיסית. אני מניחה על העוגה כפית של מרמלדת לואיזה והשילוב הזה, לא יכול להיות טוב יותר.


קשה לתאר את הטריות, חומרי הגלם המעולים ובעיקר העדינות שבטעמים (צילום: שרון היינריך)

כמובן שאחרי ביס מזה ומזה ומזה, מגיעים עוד כמה ביסים...אבל אל תגלו.

שעת התה הצוננת של מלון פרינס דה גל היא חוויה מקסימה ליום פריזאי חמים. התפאורה נפלאה, ההתאמה של חומרי הגלם לעונה נהדרת והחיים, הם יפים. כמו שאני תמיד כותבת בסיום הפוסטים בסדרת המלונות, פרגנו לעצמכם לפחות פעם אחת שעת תה שכזו, מדובר בחוויה שלא תשכחו. 

מחיר שעת התה 48 יורו לאדם. מומלץ להזמין מקום מראש :-) 
PRINCE DE GALLES - BAR LES HEURES

שלכם
שרון

5 שנים בפריז, 5 שנים של לחיות את החלום

לחיות את החלום (צילום: אייל יסקי-וייס)
היא: "אז מה היית רוצה לעשות עכשיו? נניח שהיית יכולה לעשות מה שאת רוצה בלי שום מגבלות?".
אני: "פריז, הייתי מתעופפת לי לפריז, רק כדי לגור שם ולכתוב. כותבת וחוקרת את תחום המתוקים בעיר ושוב כותבת".
היא: "אז קדימה, מה מונע ממך לעשות את זה?".

את השיחה הזו קיימתי לפני חמש וחצי שנים עם איריס, קרובת משפחה שלי, יועצת בכירה במט"י. כשאיריס שאלה אותי מה מונע ממני לעשות "את זה", הבאתי כל סיבה אפשרית ל"למה לא". החל מאישורי שהייה שאין לי, עובר בלבד שיהיה לי, באין גב כלכלי, באין בעבודה. "ומה עם היש?" היא שאלה אותי, "מה כן את יכולה לעשות כדי להגשים את החלום הגדול שלך?". כמובן שהתשובות המשיכו להיות שליליות לגמרי, עד שבשלב כלשהו בשיחה החלטתי שאין לי מה להפסיד ונכנעתי לפוזיטיביות של איריס. השיחה הסתיימה אבל אני שומרת אותה איתי עד היום.

גם מתוקים הם סוג של נחמה (צילום: שרון היינריך)

לפני חמש וחצי שנים, החלטתי למצוא את הדרך להגיע לפריז. אותה עיר שקיבלה אותי אליה בכל פעם שסגרתי את הביפר ונסעתי לחופשה קצרה כדי לנשום קצת. אותה עיר שהראתה לי שאפשר להיות לבד, אך לא בודדה. אותה עיר שנחשפתי אליה כבר בבית הספר "אליאנס" בחיפה, עת למדתי צרפתית עם המורות פליסי, הורטנס וגם מיכל קוליזמן. אותה עיר שחברתי (אז מורתי) רותי שמעוני, לימדה אותי לאהוב, בגלל כל מה שהיא. האמנות, הקולינריה, השירה, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה טעמתי מדלן שהביאה רותי לתלמידי שיעור תרבות צרפת, או את הפעם הראשונה בה שמעתי את השאנסונים הצרפתיים שטל שר לנו בחזרות לערבי תרבות צרפת בבית הספר.

מאוחר יותר, לבשה האהבה שלי לעיר האורות גוונים אחרים, כשהחיבור שלי לעולם הקונדיטוריה והפטיסרי הביא אותי לבקר בה כדי ללמוד עוד ועוד על עולם המתוקים הפריזאי. הייתי לוקחת כמה ימים של חופש מעבודתי המעניינת אך הסוחטת במשרד רה"מ, טסה לפריז, מקיימת סדנא או שתיים בקורדון בלו, מבקרת בסלון השוקולד או בתערוכת אפייה וחוזרת אל המחשב במשרד. בכל פעם שהייתי חוזרת למשרד, היו החברים זוכים לקבל עוד ועוד קינוחים שהצטרפו לרפרטואר שלי, אם בעקבות קורס שעשיתי ואם בעקבות קריאה מעמיקה, סרטים שראיתי או ספרי בישול שגמעתי. בביקורי התכופים בעיר האורות, הבנתי שהיא היא המכה של עולם הפטיסרי. כאן נולדים טרנדים, כאן נרקחים המתכונים שלאחר מכן יכבשו את כל העולם, כאן מרוכזים כל השמות הגדולים בתחום ולכאן אני צריכה להגיע.

המכה של הפטיסרי העולמית. איספהאן של פייר ארמה (צילום: שרון היינריך)

בתחילה, הרגשתי צורך עז לעשות SHARING לחוויות שלי מביקוריי בעיר, והחלטתי לפתוח בלוג. ב 3.9.2009 נולד הבלוג שלי ונכתב בו הפוסט הראשון בחיי "פריס שלי". כן כן, אתם בטח מבינים שבתחילה היו אלה המשפחה והחברים הקרובים שקבלו את הפוסטים שלי, והיו צריכים לעדכן אותי מה דעתם, איך הם מתרשמים מהכתיבה, מהעיצוב, מהתמונות. אין ספק שהם היו משוחדים, אבל הם היו אוהבים, תומכים ומאמינים בי, וכמה שזה חשוב. ישבתי בדירתי הפונה לים ברחוב רענן בחיפה וכתבתי. מתי שרק יכולתי כתבתי, על פריז, על המפגשים עם אנשים בפריז, על השוקולה החם של אנג'לינה, על שווקים, על קורס שעשיתי בקורדון בלו. כתבתי וכתבתי והנפש שלי התחילה להתעורר. אתם מכירים את זה שהנפש ישנה? היא מעט כבויה ונהיית אדישה למה שקורה סביבה. היא הולכת לעבודה, מתנהלת בשגרה, לעתים שגרה מעניינת, לעתים פחות, אבל היא עצמה כבויה. אז היא התחילה להתעורר, הרגשתי שהכתיבה מחזירה אותה לחיים, מחזירה אותי לעצמי.

החלטתי. את החלומות שלי אני עומדת להגשים עכשיו, ולא בעוד 30 שנים כשאצא לפנסיה. זו החלטה שנשמעת מאוד הגיונית, אבל רובנו לא חושבים על המשמעות שלה. החלטתי עכשיו להנות מכל רגע, עכשיו לטייל היכן שבא לי, עכשיו לעשות חוג מקרמה (לא באמת) ועכשיו לשתות קפה בבוקר לפני העבודה בלי להיות לחוצה מזה שמחכים לי 200 מיילים בהולים בדואר. החלטתי וגם קיימתי. עזבתי את העבודה, את שני התארים שעשיתי ואת הקביעות ה"נכספת" שכולם כל כך מחכים לה. זרקתי את עצמי אל המים מחתיכת מקפצה, ואני לא חובבת בריכות, ממש לא, מעדיפה את האדמה. ואז החלטתי להעמיק בתחום שאהבתי, למצות אותו, להבין אם זו התשוקה שלי. למדתי בבית הספר "אסטלה" קורס מקיף בקונדיטוריה שהיה מרתק ומקצועי להפליא. עם זאת, כבר בקורס הבנתי שלא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום. היי, יש קצת הבדל בין להציל חיי אדם לבין להכין כל היום מוסים. אבל ניסיתי, התעקשתי לצאת עם עצמי למסע אמיתי של חיבור לעצמי. עבדתי עם חברי הטוב מיקי שמו (אוהבת אותך מיקי), פתחתי לעצמי עסק קטן מהבית ואחרי שנה החלטתי - זה הזמן לחלום הגדול.

שמו ואני בהשקת הספר שלי (צילום: גולן אסולין)

זוכרים את השיחה עם איריס? היא התקיימה ממש עכשיו. ממש עכשיו הבנתי שזה הזמן לקפוץ באמת למים העמוקים. השיחה הזו גרמה לי להבין שאני צריכה לחפש את ה"למה כן" לא את ה"למה לא". וכך, אחרי חצי שנה מזמן השיחה, הגעתי לי לפריז עם מזוודה. פגשתי אנשים מקסימים בדרך שהסכימו לארח אותי (תודה שונית ודרור היקרים, זוכרת תמיד) ולאט לאט התחלתי את דרכי בעיר האורות. התחלתי לעבוד בשגרירות ישראל בפריז (תודה ע' ותודה לאיציק בלוך המלך) כשהעבודה הפכה לאמצעי. בבקרים הייתי בקיבוץ הישראלי ואחר הצהריים עברתי לעולם המתוקים. עברתי ממקום למקום, קראתי המון, ראיתי כל סרט בתחום ובעיקר התחלתי לדבר. צרפתית של בית ספר, מסתבר, פותחת לא מעט דלתות. עם קצת תעוזה והמון טעויות נוראיות (סליחה הורטנס) הצלחתי להכנס למעבדות וללבבות של השף פטיסיירים. לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי כאן ההתנהלות מאוד פורמאלית ומאוד מקצועית, לכל שף פטיסייר יש פמלייה של עובדים בתחום העיתונות והיח"צ, ורק אחרי מעבר כמה וכמה גייטורים ניתן להגיע אל הפרסונות עצמם. התחלתי לראיין אותם, לצלם, להיכנס למתחמי הייצור ולהיות חלק מהעיתונאים המסקרים את התחום. בהמשך הגיעו גם הקשרים החבריים, כשהיום אני חלק בלתי נפרד ממערך התקשורת המסקר את תחום המתוקים הפריזאי, ובכלל זה סיקור השקות של קולקציות חדשות, קשרים עם משרדי יח"צ, אירועים מתוקשרים ובעיקר חברים חדשים.

במקביל, המשכתי לכתוב ולכתוב, התפוצה של הבלוג גדלה והתפתחה והאושר הלך וגדל. קהילת העוקבים הפכה למשפחה גדולה, אנשים שהכרתי וירטואלית ולאחר מכן גם אישית, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. הגיעו הצעות לשיתופי פעולה מאתרים שונים בארץ, החלה התעניינות בהגעה של שף פטיסיירים מצרפת לישראל וכמובן שהרצון שלי להעמיק ולחקור את התחום רק הלך והעצים. בהמשך, הגיעו הפניות מהעוקבים אחרי הבלוג לסיורים קולינריים, בתחילה כתחביב לשעות הפנאי, והיום כעסק בועט ונושם שמהווה את ליבת העשייה העכשווית שלי. לפני כשנה וחצי, במאי 2014 הוצאתי את הספר שלי "הפטיסרי הטובות בפריז - מדריך לבוטיקי עוגות ומתוקים", שהתקבל בחיבוק חם בקרב הקוראים והתקשורת הישראלית וכבר אחרי חודש יצא במהדורה שנייה. ומאז, העניינים רק הולכים ומתפתחים ואין מאושרת ממני. את התחביב שלי הפכתי לעיסוק, ואת החלום שלי הפכתי למציאות.

מאחורי הקלעים של צילומי הספר שלי (צילום: סיון אסקיו ושרון היינריך)

לצד הימים הורודים, היו לא מעט ימים אפורים. ימים בהם השיחות עם אמא היו בסגנון "אני חוזרת הביתה, קשה לי לבד". ימים בהם האמא המדהימה שלי שהכי רוצה שאהיה לידה ענתה לי "שרוניל'ה, עוד אל תחזרי, את תתחרטי. תעברי את המשברון הזה והכל יסתדר". ימים בהם המשפחה המדהימה שלי והחברים המקסימים שלי הבהירו לי עד כמה הם מאמינים בדרך שלי, עד כמה הם תומכים בי גם מרחוק ומעודדים אותי להמשיך בחלום, אפילו שהם הכי רוצים אותי לידם (אחרת מי יכין להם עוגת שמרים שוקולד??? :-) ). ואז התרחש עוד טוויסט בעלילה והאהבה הגדולה של חיי נחתה עלי משמיים, ממש כך, תרתי משמע, דקה לפני שהחלטתי לחזור לארץ למצוא אהבה שם. 

וכך, מה 13.8.2010 עברו להן 5 שנים, ממש היום 5 שנים שאני מתעוררת בכל יום אל החלום של עצמי. אני יוצאת מהבניין בו אני מתגוררת ורואה את האייפל מולי. כל יום אני רואה אותו לפחות פעמיים, ובכל פעם שאני רואה אותו אני מזכירה לעצמי כמה אנשים חוסכים כסף במשך כל חייהם, כדי לראות אותו רק פעם אחת. ואני, אני שכנה שלו, רואה אותו כשהוא מתעורר, כשהוא קורץ לי לפני השינה וגם כשהוא כבוי, מאוחר מאוחר בלילה. תמשיכו לחלום, אבל אל תשכחו להגשים. החיים חולפים להם ואנחנו דוחים ודוחים, לא יודעים מה יוליד יום ואת מה נוכל לממש. חמש שנים בפריז, ואתם?


החיים הם סרט (צילום: אייל יסקי-וייס)

שלכם
שרון

טופס יצירת קשר

שם

אימייל *

הודעה *