5 שנים בפריז, 5 שנים של לחיות את החלום

לחיות את החלום (צילום: אייל יסקי-וייס)
היא: "אז מה היית רוצה לעשות עכשיו? נניח שהיית יכולה לעשות מה שאת רוצה בלי שום מגבלות?".
אני: "פריז, הייתי מתעופפת לי לפריז, רק כדי לגור שם ולכתוב. כותבת וחוקרת את תחום המתוקים בעיר ושוב כותבת".
היא: "אז קדימה, מה מונע ממך לעשות את זה?".

את השיחה הזו קיימתי לפני חמש וחצי שנים עם איריס, קרובת משפחה שלי, יועצת בכירה במט"י. כשאיריס שאלה אותי מה מונע ממני לעשות "את זה", הבאתי כל סיבה אפשרית ל"למה לא". החל מאישורי שהייה שאין לי, עובר בלבד שיהיה לי, באין גב כלכלי, באין בעבודה. "ומה עם היש?" היא שאלה אותי, "מה כן את יכולה לעשות כדי להגשים את החלום הגדול שלך?". כמובן שהתשובות המשיכו להיות שליליות לגמרי, עד שבשלב כלשהו בשיחה החלטתי שאין לי מה להפסיד ונכנעתי לפוזיטיביות של איריס. השיחה הסתיימה אבל אני שומרת אותה איתי עד היום.

גם מתוקים הם סוג של נחמה (צילום: שרון היינריך)

לפני חמש וחצי שנים, החלטתי למצוא את הדרך להגיע לפריז. אותה עיר שקיבלה אותי אליה בכל פעם שסגרתי את הביפר ונסעתי לחופשה קצרה כדי לנשום קצת. אותה עיר שהראתה לי שאפשר להיות לבד, אך לא בודדה. אותה עיר שנחשפתי אליה כבר בבית הספר "אליאנס" בחיפה, עת למדתי צרפתית עם המורות פליסי, הורטנס וגם מיכל קוליזמן. אותה עיר שחברתי (אז מורתי) רותי שמעוני, לימדה אותי לאהוב, בגלל כל מה שהיא. האמנות, הקולינריה, השירה, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה טעמתי מדלן שהביאה רותי לתלמידי שיעור תרבות צרפת, או את הפעם הראשונה בה שמעתי את השאנסונים הצרפתיים שטל שר לנו בחזרות לערבי תרבות צרפת בבית הספר.

מאוחר יותר, לבשה האהבה שלי לעיר האורות גוונים אחרים, כשהחיבור שלי לעולם הקונדיטוריה והפטיסרי הביא אותי לבקר בה כדי ללמוד עוד ועוד על עולם המתוקים הפריזאי. הייתי לוקחת כמה ימים של חופש מעבודתי המעניינת אך הסוחטת במשרד רה"מ, טסה לפריז, מקיימת סדנא או שתיים בקורדון בלו, מבקרת בסלון השוקולד או בתערוכת אפייה וחוזרת אל המחשב במשרד. בכל פעם שהייתי חוזרת למשרד, היו החברים זוכים לקבל עוד ועוד קינוחים שהצטרפו לרפרטואר שלי, אם בעקבות קורס שעשיתי ואם בעקבות קריאה מעמיקה, סרטים שראיתי או ספרי בישול שגמעתי. בביקורי התכופים בעיר האורות, הבנתי שהיא היא המכה של עולם הפטיסרי. כאן נולדים טרנדים, כאן נרקחים המתכונים שלאחר מכן יכבשו את כל העולם, כאן מרוכזים כל השמות הגדולים בתחום ולכאן אני צריכה להגיע.

המכה של הפטיסרי העולמית. איספהאן של פייר ארמה (צילום: שרון היינריך)

בתחילה, הרגשתי צורך עז לעשות SHARING לחוויות שלי מביקוריי בעיר, והחלטתי לפתוח בלוג. ב 3.9.2009 נולד הבלוג שלי ונכתב בו הפוסט הראשון בחיי "פריס שלי". כן כן, אתם בטח מבינים שבתחילה היו אלה המשפחה והחברים הקרובים שקבלו את הפוסטים שלי, והיו צריכים לעדכן אותי מה דעתם, איך הם מתרשמים מהכתיבה, מהעיצוב, מהתמונות. אין ספק שהם היו משוחדים, אבל הם היו אוהבים, תומכים ומאמינים בי, וכמה שזה חשוב. ישבתי בדירתי הפונה לים ברחוב רענן בחיפה וכתבתי. מתי שרק יכולתי כתבתי, על פריז, על המפגשים עם אנשים בפריז, על השוקולה החם של אנג'לינה, על שווקים, על קורס שעשיתי בקורדון בלו. כתבתי וכתבתי והנפש שלי התחילה להתעורר. אתם מכירים את זה שהנפש ישנה? היא מעט כבויה ונהיית אדישה למה שקורה סביבה. היא הולכת לעבודה, מתנהלת בשגרה, לעתים שגרה מעניינת, לעתים פחות, אבל היא עצמה כבויה. אז היא התחילה להתעורר, הרגשתי שהכתיבה מחזירה אותה לחיים, מחזירה אותי לעצמי.

החלטתי. את החלומות שלי אני עומדת להגשים עכשיו, ולא בעוד 30 שנים כשאצא לפנסיה. זו החלטה שנשמעת מאוד הגיונית, אבל רובנו לא חושבים על המשמעות שלה. החלטתי עכשיו להנות מכל רגע, עכשיו לטייל היכן שבא לי, עכשיו לעשות חוג מקרמה (לא באמת) ועכשיו לשתות קפה בבוקר לפני העבודה בלי להיות לחוצה מזה שמחכים לי 200 מיילים בהולים בדואר. החלטתי וגם קיימתי. עזבתי את העבודה, את שני התארים שעשיתי ואת הקביעות ה"נכספת" שכולם כל כך מחכים לה. זרקתי את עצמי אל המים מחתיכת מקפצה, ואני לא חובבת בריכות, ממש לא, מעדיפה את האדמה. ואז החלטתי להעמיק בתחום שאהבתי, למצות אותו, להבין אם זו התשוקה שלי. למדתי בבית הספר "אסטלה" קורס מקיף בקונדיטוריה שהיה מרתק ומקצועי להפליא. עם זאת, כבר בקורס הבנתי שלא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום. היי, יש קצת הבדל בין להציל חיי אדם לבין להכין כל היום מוסים. אבל ניסיתי, התעקשתי לצאת עם עצמי למסע אמיתי של חיבור לעצמי. עבדתי עם חברי הטוב מיקי שמו (אוהבת אותך מיקי), פתחתי לעצמי עסק קטן מהבית ואחרי שנה החלטתי - זה הזמן לחלום הגדול.

שמו ואני בהשקת הספר שלי (צילום: גולן אסולין)

זוכרים את השיחה עם איריס? היא התקיימה ממש עכשיו. ממש עכשיו הבנתי שזה הזמן לקפוץ באמת למים העמוקים. השיחה הזו גרמה לי להבין שאני צריכה לחפש את ה"למה כן" לא את ה"למה לא". וכך, אחרי חצי שנה מזמן השיחה, הגעתי לי לפריז עם מזוודה. פגשתי אנשים מקסימים בדרך שהסכימו לארח אותי (תודה שונית ודרור היקרים, זוכרת תמיד) ולאט לאט התחלתי את דרכי בעיר האורות. התחלתי לעבוד בשגרירות ישראל בפריז (תודה ע' ותודה לאיציק בלוך המלך) כשהעבודה הפכה לאמצעי. בבקרים הייתי בקיבוץ הישראלי ואחר הצהריים עברתי לעולם המתוקים. עברתי ממקום למקום, קראתי המון, ראיתי כל סרט בתחום ובעיקר התחלתי לדבר. צרפתית של בית ספר, מסתבר, פותחת לא מעט דלתות. עם קצת תעוזה והמון טעויות נוראיות (סליחה הורטנס) הצלחתי להכנס למעבדות וללבבות של השף פטיסיירים. לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי כאן ההתנהלות מאוד פורמאלית ומאוד מקצועית, לכל שף פטיסייר יש פמלייה של עובדים בתחום העיתונות והיח"צ, ורק אחרי מעבר כמה וכמה גייטורים ניתן להגיע אל הפרסונות עצמם. התחלתי לראיין אותם, לצלם, להיכנס למתחמי הייצור ולהיות חלק מהעיתונאים המסקרים את התחום. בהמשך הגיעו גם הקשרים החבריים, כשהיום אני חלק בלתי נפרד ממערך התקשורת המסקר את תחום המתוקים הפריזאי, ובכלל זה סיקור השקות של קולקציות חדשות, קשרים עם משרדי יח"צ, אירועים מתוקשרים ובעיקר חברים חדשים.

במקביל, המשכתי לכתוב ולכתוב, התפוצה של הבלוג גדלה והתפתחה והאושר הלך וגדל. קהילת העוקבים הפכה למשפחה גדולה, אנשים שהכרתי וירטואלית ולאחר מכן גם אישית, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. הגיעו הצעות לשיתופי פעולה מאתרים שונים בארץ, החלה התעניינות בהגעה של שף פטיסיירים מצרפת לישראל וכמובן שהרצון שלי להעמיק ולחקור את התחום רק הלך והעצים. בהמשך, הגיעו הפניות מהעוקבים אחרי הבלוג לסיורים קולינריים, בתחילה כתחביב לשעות הפנאי, והיום כעסק בועט ונושם שמהווה את ליבת העשייה העכשווית שלי. לפני כשנה וחצי, במאי 2014 הוצאתי את הספר שלי "הפטיסרי הטובות בפריז - מדריך לבוטיקי עוגות ומתוקים", שהתקבל בחיבוק חם בקרב הקוראים והתקשורת הישראלית וכבר אחרי חודש יצא במהדורה שנייה. ומאז, העניינים רק הולכים ומתפתחים ואין מאושרת ממני. את התחביב שלי הפכתי לעיסוק, ואת החלום שלי הפכתי למציאות.

מאחורי הקלעים של צילומי הספר שלי (צילום: סיון אסקיו ושרון היינריך)

לצד הימים הורודים, היו לא מעט ימים אפורים. ימים בהם השיחות עם אמא היו בסגנון "אני חוזרת הביתה, קשה לי לבד". ימים בהם האמא המדהימה שלי שהכי רוצה שאהיה לידה ענתה לי "שרוניל'ה, עוד אל תחזרי, את תתחרטי. תעברי את המשברון הזה והכל יסתדר". ימים בהם המשפחה המדהימה שלי והחברים המקסימים שלי הבהירו לי עד כמה הם מאמינים בדרך שלי, עד כמה הם תומכים בי גם מרחוק ומעודדים אותי להמשיך בחלום, אפילו שהם הכי רוצים אותי לידם (אחרת מי יכין להם עוגת שמרים שוקולד??? :-) ). ואז התרחש עוד טוויסט בעלילה והאהבה הגדולה של חיי נחתה עלי משמיים, ממש כך, תרתי משמע, דקה לפני שהחלטתי לחזור לארץ למצוא אהבה שם. 

וכך, מה 13.8.2010 עברו להן 5 שנים, ממש היום 5 שנים שאני מתעוררת בכל יום אל החלום של עצמי. אני יוצאת מהבניין בו אני מתגוררת ורואה את האייפל מולי. כל יום אני רואה אותו לפחות פעמיים, ובכל פעם שאני רואה אותו אני מזכירה לעצמי כמה אנשים חוסכים כסף במשך כל חייהם, כדי לראות אותו רק פעם אחת. ואני, אני שכנה שלו, רואה אותו כשהוא מתעורר, כשהוא קורץ לי לפני השינה וגם כשהוא כבוי, מאוחר מאוחר בלילה. תמשיכו לחלום, אבל אל תשכחו להגשים. החיים חולפים להם ואנחנו דוחים ודוחים, לא יודעים מה יוליד יום ואת מה נוכל לממש. חמש שנים בפריז, ואתם?


החיים הם סרט (צילום: אייל יסקי-וייס)

שלכם
שרון

31 תגובות:

  1. לא. את נהדרת. אני כל כך שמחה בשבילך (לא בלי לקנא 😜) על המסלול שעברת, ועל שמצאת את עצמך ואת האושר שלך, ואת האהבה.
    התחלתי לעקוב אחריך רק לאחרונה, אבל את באמת מושא הערצה להגשמת חלומות.
    מאחלת לך שתמשיכי להתפתח כל כך יפה ולמצוא את עצמך בעוד ועוד לבבות❤️
    חן

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה אהובה. מחכה לביקור גומלין אצלך :-) נשיקות לכם

      מחק
  2. איזה פוסט יפה.כייף לך

    השבמחק
  3. אנונימי13/8/15 09:39

    מהמממתת שֶׁלַּיְּיָ מְעוֹרֶרֶת הַשְׁרָאָה קוֹסְמִית!!
    כֵּן גַּם האייפל מְנַצְנֵץ כָּל עֶרֶב לִקְרָאתְךָ בְּהַסְכָּמָה מְלֵאָה, מַמְתִּיקָה רְגָעִים קְסוּמִים לַהֲמוֹנֵי אֲנָשִׁים מִשְׁתּוֹקְקִים, שֶׁמְּחַכִּים, מְצַפִּים, קוֹרְאִים, מַגִּיעִים וְלִבָּם מִתְרַחֵב מֵאֹשֶׁר וּטְעָמִים מוּל הַתְּשׁוּקָה הָאֵינְסוֹפִית שֶׁלְּךָ לַתַּרְבּוּת הַקּוּלִינָרִית הַצָּרְפָתִית, לָאֻמָּנוּת הַקִּנּוּחִים הַטּוֹבָה בְּעוֹלָם וְגֶשֶׁר הָאַהֲבָה הַזֶּה שֶׁבָּנִיתָ בֵּין הַקּוֹרְאִים ,הַמְּסַיְּרִים והשף פטיסיירים שֶׁגַּם הֵם כְּמוֹ האייפל תָּמִיד קוֹרֲנִים לִקְרָאתְךָ, הוּא רַק הַהַתְחָלָה.
    כָּל חֲלוֹם שֶׁאֶת חוֹלֶמֶת מִתְגַּשֵּׁם אוֹ יִתְגַּשֵּׁם זֶה בָּרוּר!
    אֲחֵרִים שֶׁמַּגִּיעִים עַד פָּרִיז שׁוֹמְעִים וְנוֹשְׁמִים אוֹתְךָ וּמְשַׁנִּים אֶת חַיֵּיהֶם כִּי קִבְּלוּ הזרקת הַשְׁרָאָה-זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו וְזֶה קוֹרֶה יוֹם יוֹם... עַל כֵּן אֲהוּבָה זוֹ הַדֶּרֶךְ וְאֶת חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ לְהַמְרִיא לְעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים מְעוֹרְרוֹת וּמְתוּקוֹת...
    לָאָב יו הֲכִי הֲכִי הֲכִי

    השבמחק
  4. פוסט אופטימי ונפלא !!!

    מקווה ליישם אותו גם על עצמי בקרוב...

    השבמחק
    תשובות
    1. הכל אפשרי, רק לרצות :-) בהצלחה!

      מחק
  5. אנחנו לא ממש מכירות רק מהפייסבוק פה ושם ודרך הסיפורים המופלאים עלייך של המרצה האהובה שלי יונית צוק.
    אבל האמת.. שאני כבר עוקבת אחרייך ואחרי החלום שלך כבר הרבה לפני...
    כמה ריגשת אותי שהגבת לי לפני כמה חודשים על פוסט אירלנד שלי. כי בשבילי הוא היה גם סוג של הגשמת חלום, חלום שלי שמתהווה בשנה האחרונה שקשור לבלוג שלי וכל מה שקורה יחד איתו. חלום שגם אני צריכה הרבה אומץ להמשיך אותו.
    אחרי שקראתי את הפוסט שלך היום הדמעות שלי לא הפסיקו. הפוסט הזה שאיך להגיד בלי להסס לרגע... אחד היפים והמרגשים שקראתי אי פעם ואני קוראת המון פוסטים ובלוגים. פוסט כל כך מעצים, מלא בך, מלא באומץ, פוסט של השראה.
    באת לי כל כך בזמן עם הפוסט הזה, אולי פעם אם נפגש אספר לך למה. גם ברובד המקצועי וגם האישי.
    אני מתה על פריס, הייתי נוסעת אליה כל כך הרבה במסגרת עבודתי כמעצבת אופנה וכל פעם הייתי הולכת לבקר את האייפל לראות אותו מחדש. הוא אף פעם לא נגמר....כיף לך שאת מולו.
    את נדירה ומלאת תשוקה לכל מה שאת עושה אחרת זה לא היה קורה...אני מאחלת לך ובטוחה שהחלום הזה ימשיך לך בדיוק כמו שאת חולמת....
    תמרי

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה תמרי, מרגש לקרוא את שכתבת. רק לרצות, זה העניין :-) בהצלחה בהכל!

      מחק
  6. 5 שנים טסות כשנהנים!! מזל טוב ענק ליום ההולדת ולהגשמת החלום הנפלא שלך!! כמעט מההתחלה עקבתי אחרי המפעל הנהדר שלך וזה באמת מרגש לראות איך הלכת אחריו והגשמת אותו, ואת עוד תגדלי כי יש לך את זה בדם. שמחה שהצלחתי גם אני להגשים את החלום ולבוא אלייך לסיור, ושמחה שגיליתי אותך אז. תודה שאת מכירהלנו כאן את המקומות הנפלאים, לאין שיעור בפריז הנחשקת. תמשיכי להינות עד אין קץ ולוהמשיך ולחקור ולחלום ולבצע! נשיקות וחיבוקים מכאן.

    השבמחק
    תשובות
    1. יקירה, גם אני שמחה שיצא לי להכירך. תמיד מפרגנת ומגיבה, הכי כיף שיש. נשיקות וד"ש

      מחק
  7. שרון
    ממש מרגש לחיות את החלום.
    אגב -כשורי הכתיבה שלך לא נופלים מכישורי האפייה.
    תמשיכי , ואני אמשיך לעקוב ולחכות לתמונות המדהימות

    השבמחק
  8. אנונימי13/8/15 23:07

    היי שרון, לא יצא לי להגיב על פוסט בעבר, אך הפוסט שלך בין המרגשים והיפים שקראתי,כך שבמובן מסוים הייתי חייבת.
    המשפחה שלי ואני ביקרנו בפריז, ב26 ביולי העברת לנו סיור קולינרי. אתחיל מזאת שהסיור היה מדהים, נהנתי לראות את הקסם הטמון בעיר הזו, הרחובות היפים, הפטיסרי, השפה והקינוחים שנראים כמו יצירת אומנות, ולא פחות מכך.
    אני בטוחה שזו חוויה שלא אשכך, ואני עוד יותר בטוחה שאחזור לפריז יום אחד.
    רציתי לאמר לך שהסיפור שלך מעורר השראה. באמת. אני מקווה שיום אחד אוכל גם להעיז ולהגשים את החלום שלי. אולי בעתיד אלמד בישול באיטליה או בצרפת, אך כרגע הדרך לשם עוד ארוכה. (כשנפגשנו ייעצת לי ללמוד צרפתית כי אני עוד צעירה, אולי זה יעזור לך להיזכר :)
    תודה ששיתפת אותנו בחוויות ובנסיון שצברת עם השנים, אני מאחלת לך שתמשיכי להתפתח, לחקור ולחיות את החלום.
    מעטים הם האנשים שזוכים לאושר אמיתי, אני מקווה שתמשיכי לחוות אותו יום יום מחדש,
    אופיר (:

    השבמחק
    תשובות
    1. אופיר המקסימה! איזה כיף לשמוע ממך, בוודאי שאני זוכרת, איך אפשר שלא :-) כתבת מקסים, כל כך בוגרת ומדהימה! שמחה שהצלחתי להעביר לך את המסר של לחיות את החלום ולהאמין שזה אפשרי. נשיקות מפריז ואני כאן לכל שאלה.

      מחק
  9. הי שרון, וואו ריגשת אותי עם סיפורי אליאנס. יש הרבה דברים שלא אהבתי בבית הספר הזה אבל אחד הדברים שהכי נטמעו בי הם שיעורי תרבות צרפת עם רותי היקרה והשנסונים שטל שר לנו בכיתה (כתבתי לה לא מזמן לפייס עד כמה השפיעה עלי). . לאט אבל בטוח נדבקתי בחיידק הפרנקופיליות הקשה. תמשיכי לחיות את החלום. כתבת לי את המחשבות היום :-) בפריז הייתי רק פעם אחת לפני כשנתיים - זאת היתה חוויה קצרה ומדהימה שהכתה בכל החושים שלי. כמו להגיע הביתה. פתאום זכרתי איך לדבר בצרפתית (קצת שבורה אבל היייי הם הבינו אותי ואני אותם). עברנו בין פטיסרי אחד לשני בחורף הקר. חייתי ארבעה ימים בסרט צרפתי. תענוג! איזה כיף לך שאת חיה את היופי הזה מדי יום. עלי והצליחי. דנה

    השבמחק
    תשובות
    1. הי יקירה, תודה על המילים החמות, אין ספק שרותי היא אחת הסיבות שאני כאן :-)

      מחק
  10. אני מאמינה שאני מבין הקוראים היותר ותיקים.
    התאהבתי בצילומים כשגרנו בסינגפור וחשבתי לעצמי 'מה לעשות בינתיים'

    השבמחק
  11. בדר"כ אני קוראת סמויה, אבל הרגשתי שאני חייבת להגיב..
    אני מעריצה את האומץ שלך להגשים את החלומות, את התקוות ואת שאיפות הלב!!
    מאחלת לי אומץ כמו לך ושיום אחד אגיע לסיור קולינארי בפריז איתך...
    חן

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה חן! אגב, סיור קולינרי בפריז הוא חלום ממש בר מימוש :-) בהצלחה!

      מחק
  12. את מעוררת השראה. אני קוראת את הבלוג בגלל שהפטיסרי פשוט דומים לתכשיטים וזה מה שאני הכי אוהבת בעולם! אז מתברר שגם אני חיה את החלום שלי :) רק שהסיפור שלי קצת הפוך. חח..

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה נעמה :-) תמשיכי לעקוב

      מחק
  13. אני עוקב הדוק של הבלוג כמה שנים
    אבל את זה אהבתי הכי הרבה בול לתת כיון לזמן שלי בחים
    פוסט מהמם ומרגש כל כך

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה דודי, מרגש מאוד לקרוא :-) שמחה שנגע בך

      מחק
  14. אני עוקב הדוק של הבלוג כמה שנים
    אבל את זה אהבתי הכי הרבה בול לתת כיון לזמן שלי בחים
    פוסט מהמם ומרגש כל כך

    השבמחק
  15. איזה פוסט מרגש, שרון! אני מחכה ומקווה שבקרוב אוכל לצאת לסיור איתך, אחרי תקופה ארוכה של מעקב אחרי הבלוג :)
    אני ממש סקרנית לדעת מה למדת (התארים שעשית לפני שהחלטת לשנות כיוון) אם אין לך בעיה לשתף.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי הילה, תודה :-) תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר שני במשפטים.

      מחק
  16. אנונימי29/8/15 20:19

    Tu es mon inspiration
    5 שנים ! ולפי דעתי את האישה הכי ברת מזל בעולם. כל הכבוד על הרצון שלך ועל זה שלמרוות הכל הלכת אחרי הלב שלך ואחרי החלומות שלך.
    חלומי לגור בצרפת מאז שאני זוכרת את עצמי. עצם השורשים הצרפתיים שלי והתרבות הצרפתית שגדלתי עלייה רק גורמים לי להבין יותר שאולי שם אמצא את מקומי. לעיתים אני חשה מיואשת ובודדה, בעקבות העובדה שאיש לא מבין את הרגשתי ולא מבין למה אני מרגישה מחוברת לשם. אבל מאז שמצאתי את הבלוג שלך, את נתת בי תקווה חדשה שיום אחד אגשים את חלומי ואשוב לצרפת, אחרי מאות שנים. וזאת אתחיל כניראה מלימודים באונברסיטה [אני רק סיימתי תיכון]
    הבלוג שלך מדהים מאוד, כתוב בצורה מעניינת ותמיד מעורר תאבון. לא יודעת למה אבל הוא תמיד גורם לי לחשוב על הביטוי הצרפתי Qui dort, dîne ... אולי בגלל שזה שאת גרה בפריז וישנה שם מן הסתם, אז כל יום את טועמת משהו חדש.
    אני תמיד נהנת לקרוא את הפוסטים ואת ההרפתקאות שלך בלב העיר פריז, כמו מעין ספר הרפתקאות קלאסי (:
    Tu es la meilleure ! merci bien et bon 5ème anniversaire !

    השבמחק
  17. איתן בן-דוד1/9/15 16:42

    שרון היקרה,

    אכן, לידיעה שאת עושה את הדבר הנכון עבורך אין מחיר...

    להיות ערנית ולא כבויה, להיות חיה באמת, לחיות את החיים שלך ולא של אף אחד אחר.

    המחשבות על העבר שהותרנו מאחורינו תמיד יהיו שם, וזה כמובן בסדר. גם לו היה ערך לא מבוטל בכלל...

    אמרתי זאת בעבר ואומר זאת שוב: כל הכבוד!

    עם המון אהבה והערכה,
    איתן בן-דוד.

    השבמחק

תודה על התגובה, שיהיה מתוק :-)

טופס יצירת קשר

שם

אימייל *

הודעה *